עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני כותבת וכותבת.
על עצמי, על אחרים.
מבוססים על אמת או על דברים שקרו באמת בחיים.
אני כותבת על האמת ועל פרי הדמיון.
גם אם טעיתי, זהו רק ניסיון.
אני כותבת ללא הפסקה.
הכתיבה היא המתנה הכי גדולה.
~
המילים תמיד היו שם, קבורות בנשמתי.
אולי הגיע הזמן שלהן לצאת בראשונה לחופשי.
כאן אני כותבת את על מה שעולה על רוחי,
את המילים שכבר רוצות כל-כך לצאת מתוך ליבי.
חברים
שושואנו נימית
נושאים
קטע חמישי
הרגע הזה שאני כבר לא מבינה,
בשביל מה צריך את התפילה?
אני לא מבינה את האנשים שחושבים,
שהתפילה תשיג להם הכל בחיים.
שלום, אושר והאהבה,
הכל בזכות לימוד תורה.
כל זה בעיני, הוא שטות אחת גדולה.
פעם הייתי מאוד מאמינה.
אבל מאז משהו השתנה.
בכל פעם שהייתי צריכה עזרה מהשכינה,
נהיה המצב יותר נורא.
ומאז שהפסקתי עם הקשקוש של התפילות,
הגיע הסוף כמעט לכל הצרות.
ולכן כיום אני לא מאמינה,
שהתפילה היא הסוף לכל צרה.
אם אתם רוצים בשלום לחיות,
תפסיקו להתנהג כמו חיות!!
תזיזו את עצמכם מהכסא
וקדימה, תעשו מעשה.
תביאו את השלום בעצמכם
במקום לחכות שיעשו זאת בשבילכם.
זה טוב ויפה שאתם מתפללים,
אבל את התורה שלכם אתם לא מקיימים.
דרך ארץ, ״ואהבת לרעך״
כל זה? זו רק בדיחה!
אף אחד לא מקיים את אלו החוקים,
אתם בעצמכם מקיימים רק מה שמתאים.
לקשור נכון את השרוכים אתם מקפידים,
חושבים שאתם צדיקים גדולים.
אבל בחוק הכי קל אתם נכשלים.
דורסים, רומסים ומשפילים.
אתם אפילו לא רואים.
עושים את עצמכם לא יודעים.
הגיע הזמן שתפקחו עיניים
תפסיקו לסמוך על השמיים!!
תתחילו להתנהל בעצמכם,
אף אחד לא יעשה את עבודתכם.
אני לא מנסה למעול באמונתכם,
אני רק מנסה לעורר קצת אתכם.
אבל אני מבינה שמחלומכם כבר לא תתעוררו,
בסופו של דבר עוד ממנו תתעוורו.
רק אל תגידו שלא קיבלתם אזהרה,
כשבלי סיבה תתקוף אתכם הצרה.
לסיום אגיד רק דבר אחרון,
הגיע הזמן שתחשבון בהיגיון!

קטע שביעי/ המראה

30/06/2016 00:13
ילדה שכותבת
קטעים קצרים
תמיד פחדתי מהמראה הזו.
בכל פעם שהתקרבתי אליה יותר מידי היא התחילה לזמזם ולזהור.
זה הפחיד אותי אז השתדלתי לשמור ממנה מרחק.
יום אחד המראה התחילה ללחוש.
'בואי אליי. בואי. התקרבי אליי. בואי.' קולה של המראה היה צרוד ומפחיד, רציתי שהיא תשתוק.
היא המשיכה עם הלחישות שלה שגרמו לראשי להסתחרר ולפעום מכאב.
נפלתי על הרצפה.
מה צריך לעשות כדי שהמראה הזו תשתוק?
קמתי מהרצפה והתקרבתי אליה, רציתי להפוך אותה שהזכוכית תהיה בצד של הקיר, אולי זה יעזור להשקיט אותה.
התקרבתי ברגליים רועדות.
צעד אחר צעד, וחשתי את החום של המראה שמתחמם עם כל צעד נוסף שעשיתי לעברה.
הרגשתי שההליכה בחדר הקטנטן שלי נמשכת נצח.
לבסוף הגעתי למרחק נגיעה מהמראה.
פנים הציצו מתוכה, נבהלתי ומעדתי לאחור.
לאחר שהתעשתתי התקדמתי שוב לעבר המראה, הושטתי את ידיי על מנת להפוך את המראה הארורה.
הרגשתי מן משיכה מגנטית מוזרה, רציתי להחזיר אחורה את ידיי אבל לא הצלחתי לשלוט בהן, הן נמשכו קדימה לעבר המראה.
ליבי זינק בפחד ופעם בחזקה, לא זכרתי מתי פחדתי כל-כך בפעם האחרונה.
הרגשתי כאילו משהו שלט בי.
צעקה חלושה בקעה מגרוני, עצמתי את עיניי בחזקה.
...
פקחתי את עיניי, ראיתי את החדר שלי.
הכל היה כרגיל.
אבל.. רגע, איפה המראה?
באותה השנייה קלטתי שהחדר הפוך.
אני בתוך המראה.
30/06/2016 07:01
וואו, קטע מרתק שקשה לא לקרוא עד הסוף, קסום ומסתורי..
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
כאב

אני יכולה לסבול את כל הסבל שבעולם, אני אתלונן ואגיד שאני רוצה שהכאב שלי יעבור ולו רק פעם אחת למישהי אחרת.

אבל כשאני אראה את אחת החברות שלי נשברת...
אני אהיה מוכנה לעשות הכל כדי לקחת את הכאב ממנה.
אליי.